מחקר קנדי מצא קשר בין ירידה נמדדת בגובה לבין שברים קליניים, גם לאחר התאמה ל-FRAX
מחקר קנדי מצא קשר בין ירידה נמדדת בגובה לבין שברים קליניים, גם לאחר התאמה ל-FRAX
מחקר קנדי מצא קשר בין ירידה נמדדת בגובה לבין שברים קליניים, גם לאחר התאמה ל-FRAX
אובדן גובה עם השנים הוא לא רק קוריוז של בדיקת שגרה. במחקר עוקבה גדול מקנדה, שפורסם בכתב העת Osteoporosis international, נמצא שאובדן גובה שנמדד לאורך זמן נקשר לשברים קליניים בעתיד, גם לאחר התאמה למדד ההערכה המקובל FRAX. המשמעות היא ששינוי בגובה עצמו עשוי להיות סימן אזהרה חשוב, ולא רק פרט ביוגרפי של הזדקנות.
כדי לקרוא את המחקר עצמו, אפשר להיכנס אליו כאן: Measured height loss predicts incident clinical fractures independently from FRAX: a registry-based cohort study.
החוקרים, בהובלת Leslie WD ועמיתיו, בחנו נתונים מרשם מבוסס אוכלוסייה בפרובינציית מניטובה שבקנדה. לפי המחקר, במשך חציון מעקב של 6.0 שנים הושוו 11,495 בני אדם, ונמצא שאצל מי שפיתחו שבר קליני בהמשך, אובדן הגובה המוחלט והאובדן השנתי שנמדד היו גדולים יותר מאשר אצל מי שלא שברו עצם.
הנקודה החשובה כאן היא לא רק הקשר בין גובה לשברים, אלא העובדה שהמדד הזה הוסיף מידע מעבר לכלי הסיכון המקובל FRAX. FRAX כולל גובה ומשקל בתחילת ההערכה, אך אינו מתחשב בשינוי שלהם לאורך הזמן. לפי המחקר, דווקא השינוי הזה נשא עמו אות אזהרה נוסף.
אחת הסיבות האפשריות היא שינויים בעמוד השדרה ובמבנהו לאורך השנים. כשזה קורה בכמה חוליות, גם אובדן קטן בכל אחת מהן יכול להצטבר.
הסבר נוסף קשור לעצם עצמה. ירידה בצפיפות העצם עשויה להתרחש עם הגיל, אבל כשהיא בולטת יותר היא עלולה להתפתח לאוסטיאופורוזיס או אוסטיאופניה, מצבים שמחלישים את החוליות. אז החוליות עלולות להימעך או להישבר.
לא כל "התקצרות" נובעת מהעצמות עצמן. שינויים בכוח, בתנועה וברמת הפעילות עם הגיל עלולים להוביל ליציבה כפופה יותר, לעיתים עד כדי קיפוזיס, כלומר התעגלות של הגב העליון. במצב כזה, אדם עשוי להיראות ואף להימדד נמוך יותר גם אם לא איבד בפועל את אותו היקף גובה בעצמות עצמן.
גם איבוד מסת שריר משחק תפקיד. ירידה בכוח השרירים עשויה להקשות על שמירה על יציבה זקופה לאורך זמן, והגובה הנמדד יכול להצטמצם במקביל לתנוחה כפופה יותר.
כאן מגיעה הנקודה הרפואית החשובה ביותר. המחקר הקנדי לא הראה שכל ירידה בגובה פירושה בעיה, אבל הוא כן מצא שאובדן גובה שנמדד לאורך זמן היה נפוץ יותר בקרב מי שחוו בהמשך שבר קליני. במילים פשוטות, אם הירידה בגובה משמעותית או מהירה, היא לא תמיד רק תוצאה של הזדקנות רגילה.
המחקר גם רומז למה שלא תמיד נבדק בביקורים שגרתיים: שינויים קטנים בגובה עשויים להצטבר ולשקף נזק מצטבר לעמוד השדרה. לכן, מדידה קבועה יכולה להיות כלי פשוט יחסית לזיהוי מוקדם של סיכון, במיוחד אצל מי שכבר נמצאים בקבוצת סיכון לשברים או לאוסטיאופורוזיס.
למרות הממצאים, מדובר במחקר תצפיתי, כלומר כזה שבודק קשר בין תופעות ולא מוכיח סיבה ותוצאה. הוא לא מראה שאובדן גובה גורם לשברים, אלא שאצל הנבדקים שנמדד אצלם אובדן גובה גדול יותר, נצפו גם יותר שברים בהמשך.
עוד חשוב לזכור שהמחקר מתבסס על נתונים ממאגר קנדי, ולא על ניסוי התערבות. לכן הוא מחזק את הרעיון שמעקב אחרי גובה יכול לעזור בזיהוי סיכון, אבל הוא לא קובע מהו הטיפול הנכון או כמה מהר צריך לפעול בכל מקרה. לפי הדיווח, החוקרים והמרואיינים מדגישים בעיקר את הערך של מדידה עקבית, ולא הבטחה שניתן למנוע לחלוטין את ירידת הגובה עצמה.
כתבה זו היא דיווח חדשותי בלבד ואינה מהווה ייעוץ, אבחון או המלצה רפואית. לקבלת מידע המותאם למצבכם האישי יש להתייעץ עם רופא או איש מקצוע מוסמך.