מחקר חדש מצא שיעור גבוה יותר של נשירת שיער בקרב נוטלי GLP-1, אך לא הוכיח שהתרופות עצמן הן הסיבה. מדובר בקשר תצפיתי שאינו מוכיח סיבתיות.
מחקר חדש מצא שיעור גבוה יותר של נשירת שיער בקרב נוטלי GLP-1, אך לא הוכיח שהתרופות עצמן הן הסיבה. מדובר בקשר תצפיתי שאינו מוכיח סיבתיות.
תרופות ההרזיה והסוכרת ממשפחת GLP-1 כבר הפכו לשחקן מרכזי בטיפול בהשמנה ובסוכרת מסוג 2, גם בישראל. כעת מחקר חדש מצא כי אצל מטופלים שקיבלו את התרופות הללו נרשמו יותר אבחנות של נשירת שיער לעומת מטופלים שקיבלו תרופות אחרות לסוכרת, אך החוקרים עצמם מדגישים שאין הוכחה שהתרופות הן שגרמו לכך, ושמדובר בתופעה נדירה יחסית.
במחקר שפורסם בכתב העת The Laryngoscope בדקו חוקרים נתונים רפואיים של מבוגרים עם סוכרת מסוג 2 ומצאו קשר בין טיפול בתרופות GLP-1 לבין יותר אבחנות של נשירת שיער שאינה מצלקת, כלומר נשירה שלא משאירה קרחות קבועות. על פי התקציר, מדובר במחקר עוקבה רטרוספקטיבי שהתבסס על מאגר TriNetX וכלל מטופלים עם טיפול רפואי מתועד בין 2018 ל-2025.
החוקרים השוו בין משתמשי GLP-1 לבין מטופלים שלא נטלו את התרופות האלה, אחרי התאמה לפי מאפיינים דמוגרפיים, מחלות רקע ותרופות אחרות שקשורות בעצמן לנשירת שיער. לפי התקציר, הם בחנו גם תתי-סוגים של נשירת שיער, ובהם telogen effluvium, מצב שבו השיער עובר מוקדם מדי לשלב מנוחה ונושר בהיקף גדול יותר מהרגיל.
הנקודה החשובה היא לא רק שהייתה עלייה יחסית בסיכון, אלא גם שהשכיחות המוחלטת נשארה נמוכה. לפי התקציר, בקרב משתמשי GLP-1 נרשמו כ-6 עד 7 מקרים לכל 1,000 שנות אדם, לעומת כ-4 עד 5 מקרים בקבוצות ההשוואה. במילים פשוטות, יותר אנשים אובחנו עם התופעה בקבוצת התרופה, אבל היא עדיין לא הייתה שכיחה מאוד.
החוקרים מצאו עלייה בסיכון היחסי לאבחון נשירת שיער, אך זה לא אומר שהתרופות עצמן הוכחו כגורם ישיר. לפי התקציר, בהשוואה לאחת מקבוצות התרופות האחרות לסוכרת, הסיכון היה גבוה בכ-37%, ובהשוואה לקבוצה השנייה הוא היה גבוה בכ-68%.
עם זאת, נתונים כאלה מתארים קשר סטטיסטי ולא בהכרח סיבתיות. במילים אחרות, המחקר מראה שאצל המשתמשים ב-GLP-1 אובחנו יותר מקרי נשירת שיער, אבל אינו מוכיח שהתרופה היא זו שגרמה לנשירה. זה הבדל חשוב במיוחד כשמדובר בתרופות שניתנות לאנשים עם השמנה או סוכרת, מצבים רפואיים שכשלעצמם מלווים לעיתים בשינויים הורמונליים, תזונתיים ומטבוליים.
החוקרים מעלים גם הסבר אפשרי נוסף, שלפיו הנשירה אינה נובעת ישירות מהתרופה, אלא עשויה להיות קשורה לירידה מהירה ומשמעותית במשקל ולשינויים שהירידה הזו יוצרת בגוף. זהו כיוון סביר, אך לפי הציטוטים שסופקו הוא נשאר בגדר אפשרות שנבחנת, לא מסקנה מוכחת.
העניין הציבורי בתרופות GLP-1, ובהן תרופות מבוססות סמגלוטייד כמו אוזמפיק ו-וויגובי, גדל מאוד בשנים האחרונות. בישראל הן מוכרות היטב גם בשיח על סוכרת וגם בשיח על ירידה במשקל. לכן גם תופעות לוואי שנראות לכאורה אסתטיות בלבד, כמו נשירת שיער, מקבלות משקל גדול יותר אצל מטופלים.
המחקר הנוכחי מוסיף נתון שיכול להסביר מדוע יותר ויותר מטופלים מדווחים על התופעה. אבל הוא גם מציב גבול ברור: עצם קיומו של קשר לא אומר שהטיפול צריך להיתפס כמסוכן בהקשר הזה, בייחוד כשמדובר בשיעורי מקרים נמוכים יחסית. על פי התקציר, החוקרים עצמם מדגישים שהתופעה הייתה נדירה.
זו גם הסיבה לכך שהמחקר חשוב יותר כהתראה קלינית מאשר כהוכחה חד-משמעית. הוא לא הופך את התרופות ממשפחת GLP-1 למי שגורמות בוודאות לנשירת שיער, אבל הוא כן מצביע על כך שהנושא ראוי למעקב, במיוחד בקרב מטופלים שמבחינים בשינוי במראה השיער לאחר תחילת הטיפול או במהלך ירידה חדה במשקל.
לפי התקציר שסופק, החוקרים בדקו כמה קבוצות השוואה. בהשוואה הראשונה נכללו 12,004 מטופלים שקיבלו GLP-1 מול 15,221 מטופלים שקיבלו מעכבי SGLT-2, תרופות שמסייעות להורדת סוכר דרך הגברת הפרשתו בשתן. בהשוואה נוספת, לפי התקציר, נבדקו 11,964 מטופלי GLP-1 מול 11,238 מטופלים שקיבלו מעכבי DPP-4, קבוצה אחרת של תרופות סוכרת.
ההשוואה הזו חשובה משום שהיא מנסה לצמצם את האפשרות שההבדל נובע רק מהעובדה שמדובר באנשים חולים יותר או מטופלים אחרת, ולא מהתרופה עצמה. יחד עם זאת, גם מחקר גדול מסוג כזה לא יכול לבודד באופן מלא את כל הגורמים שעשויים להשפיע על נשירת שיער, כמו תזונה, לחץ נפשי, שינויים במשקל או מצבים רפואיים אחרים.
בנוסף, לפי הציטוטים לא מדובר בניסוי אקראי שבו המטופלים הוקצו מראש לטיפול כזה או אחר, אלא במחקר תצפיתי על נתונים קיימים. לכן הוא יכול לזהות דפוס, אך לא להכריע בשאלה הסיבתית. זו מגבלה מרכזית, במיוחד כאשר מדובר בתופעת לוואי שכבר מלווה בשיח ציבורי ער סביב התרופות האלה.
על פי הציטוטים שסופקו, החוקרים מציגים את הממצא כבסיס להמשך בירור של תופעות הלוואי האפשריות של תרופות GLP-1, ולא כהכרעה סופית. השאלה המרכזית שנותרת פתוחה היא האם הנשירה קשורה לתרופה עצמה, או לשינויים שמתרחשים בגוף במקביל לירידה במשקל.
בשלב הזה, המחקר מוסיף נדבך חשוב להבנה של אחת התלונות שמצטברות סביב התרופות הפופולריות ביותר של העשור האחרון, אבל הוא לא משנה את התמונה הכוללת: מדובר בקשר אפשרי, בתדירות נמוכה יחסית, ובממצא שעדיין דורש מחקרים נוספים לפני שאפשר יהיה לקבוע מסקנות חד-משמעיות.
כתבה זו היא דיווח חדשותי בלבד ואינה מהווה ייעוץ, אבחון או המלצה רפואית. לקבלת מידע המותאם למצבכם האישי יש להתייעץ עם רופא או איש מקצוע מוסמך.