טיפול לא שגרתי ליד הפצע, ולעיתים רחוק ממנו, מציע כיוון חדש לשימור גפיים בסוכרת, אבל רוב ההוכחות עדיין מוקדמות
טיפול לא שגרתי ליד הפצע, ולעיתים רחוק ממנו, מציע כיוון חדש לשימור גפיים בסוכרת, אבל רוב ההוכחות עדיין מוקדמות
פצעי כף רגל סוכרתית נחשבים לאחד הסיבוכים הקשים והעקשניים של סוכרת, ולעיתים הם מסתבכים עד כדי אובדן רקמה או קטיעה. מחקר סקירה שפורסם בכתב העת Burns & Trauma בוחן אם דווקא טיפולים שאינם פועלים ישירות על הפצע, אלא על חוט השדרה, על איבר מרוחק או באמצעות גירוי מכני בשלד, יכולים לשפר את הסיכוי לשמור על הגפה. לפי הדיווח, זהו תחום שעדיין רחוק משגרה קלינית, אבל הוא עשוי להציע אפשרויות לחולים שמתקשים להיעזר בטיפולים הווסקולריים המקובלים.
החוקרים כתבו כי כיב סוכרתי בכף הרגל נוצר משילוב מזיק של פגיעה בעצבים, זרימת דם ירודה, דלקת, זיהום וריפוי פגוע. כאשר מצטרפת גם איסכמיה כרונית שמאיימת על הגפה, כלומר חוסר אספקת דם ממושך, הסיכון לאובדן רקמה, לקטיעה ולאירועים לבביים וכלי דם עולה, לפי הדיווח במחקר.
עם זאת, הסקירה מדגישה שהטיפולים הסטנדרטיים עדיין חיוניים. ניקוי רקמה מתה, איזון סוכר, טיפול מקומי בפצע ושחזור זרימת הדם נשארים הבסיס, אבל גם הם לא תמיד מספיקים. יש פצעים שמחלימים לאט, יש פצעים שנפתחים מחדש לאחר סגירה, ויש חולים שכבר אינם יכולים לעבור עוד הליך וסקולרי, כך עולה מהמחקר.
אחד הכיוונים הבולטים בסקירה הוא גירוי חוט השדרה בתדר גבוה של 10 קילוהרץ, או SCS. מדובר בטיפול שמחדיר גירוי חשמלי למערכת העצבים, במטרה לשנות את האותות העצביים ואת הפעילות הסימפתטית, שהיא חלק ממערכת הלחץ של הגוף. במחקר קליני אקראי שפורסם בכתב העת JAMA Neurology, בקרב חולים עם נוירופתיה סוכרתית כואבת עמידה לטיפול, 79% מהמטופלים שקיבלו SCS יחד עם טיפול רפואי רגיל הגיעו לנקודת הסיום העיקרית, לעומת 5% בלבד בקבוצה שקיבלה טיפול רפואי רגיל בלבד.
באותו מחקר ב-JAMA Neurology דווח גם על שיפור נוירולוגי אצל 62% מהמטופלים שקיבלו את הגירוי, לעומת 3% בקבוצת הביקורת, לאחר שישה חודשים. לפי החוקרים, זהו אחד האותות החזקים יותר בסקירה לכך שהתערבות עצבית יכולה להשפיע לא רק על כאב, אלא גם על מרכיבים תפקודיים הקשורים למחלה.
ובכל זאת, חשוב להבחין בין כאב ברגליים לבין הצלת גפה. המחקר הזה, שאליו מתייחסת הסקירה, בדק נוירופתיה כואבת ולא כיבי כף רגל או קטיעות. לכן הוא תומך ברעיון של טיפול עצבי יעיל, אבל אינו מוכיח לבדו שמדובר בכלי שמונע אובדן גפה.
לצד חוט השדרה, הסקירה בוחנת גם גירוי אולטרסאונד ממוקד לטחול, ואת הרעיון שגירוי כזה עשוי להפעיל מסלולים עצביים-חיסוניים ולהפחית מולקולות דלקתיות. כאן, לדברי המחברים, חלק ניכר מהעדויות הקשורות לריפוי פצעים עדיין פרה-קליניות או בשלבים מוקדמים. כלומר, הן מגיעות ממעבדה או ממחקרים ראשוניים, ולא ממאגר ראיות קליני רחב מספיק.
כיוון נוסף הוא remote ischemic conditioning, או RIC, שבמסגרתו מבצעים מחזורים קצרים של איסכמיה, כלומר חסימת דם זמנית, ואז החזרת זרימה באיבר אחד כדי לשחרר מתווכים מגינים בדם ולשפר את תפקוד האנדותל, שכבת הציפוי הפנימית של כלי הדם. לפי הסקירה, מחקרים קטנים בכף רגל סוכרתית דיווחו על שיעורי החלמה גבוהים יותר. באחד מהם, לפי הדיווח, הושגה החלמה מלאה ב-41% מהמטופלים לעומת אפס בקבוצת הפלצבו, ובמחקר אחר דווח על 75.6% החלמה לעומת 36.6% בשבוע 20.
המספרים האלה מושכים תשומת לב, אבל גם כאן החוקרים מצננים את ההתלהבות. מדובר במחקרים קטנים יחסית, והסקירה עצמה מציינת שהראיות עדיין מוגבלות. במילים אחרות, יש כאן סימן מעודד, לא תשובה סופית.
הסקירה מתייחסת גם לשיטות כירורגיות כמו tibial transverse transport, או TTT, ו-lateral tibial periosteum distraction, או LTPD. בשיטות האלה מפעילים מתח מכני מבוקר על העצם או על קרום העצם, מתוך מטרה לעודד יצירת כלי דם חדשים ולהגביר את זרימת הדם בקצה הרחוק של הגפה. לפי המחברים, ייתכן שמעורבים במסלולים האלה חלבונים ואנזימים כמו osteopontin, STIM1, endothelial nitric oxide synthase ותחמוצת החנקן.
אבל כאן עולה גם המגבלה המרכזית של התחום: הראיות הקליניות אינן אחידות, והן מרוכזות גאוגרפית באזורים מסוימים. לפי הסקירה, איכות המחקרים שונה מאוד בין שיטה לשיטה, ולכן קשה עדיין להשוות ביניהן או לדעת אילו מהן באמת מתאימות לשימוש רחב.
החוקרים מדגישים שהמסר המרכזי שלהם הוא שהבעיה אינה רק "חור בעור", אלא ביטוי נראה לעין של שיבוש עצבי, כלי דם וחיסוני. זו תפיסה שיכולה להסביר למה טיפול מקומי בלבד לא תמיד מספיק, ולמה יש עניין גובר בהפעלה של מערכות הגוף מרחוק.
בסיום הסקירה, החוקרים מציבים את התחום בעמדה ביניים: יש בסיס ביולוגי משכנע, יש תוצאות מוקדמות מעודדות, אבל עדיין חסרים מחקרים גדולים, אחידים ומשכנעים מספיק כדי להפוך את הגישות האלה לשגרה. לפי המאמר, השלב הבא צריך להיות בדיקה מסודרת יותר של יעילות, בטיחות והתאמה לחולים שונים, לפני שאפשר יהיה לדעת אם האותות המרוחקים האלה אכן יהפכו לכלי קבוע בשימור גפיים.
כתבה זו היא דיווח חדשותי בלבד ואינה מהווה ייעוץ, אבחון או המלצה רפואית. לקבלת מידע המותאם למצבכם האישי יש להתייעץ עם רופא או איש מקצוע מוסמך.