טיפול הורמונלי משולב העלה את סרטן השד מ-19 ל-24 לכל אלף נשים

בגיל 52, אחרי שנה של גלי חום ולילות קטועים, היא יושבת מול הרופאה ושואלת את השאלה שכמעט כל אישה בגיל המעבר שואלת: "ואם אקח הורמונים כמה שנים, מה זה יעשה לי בטווח הארוך?" עדכון חדש של סקירת קוקרן, הגוף שמסכם ראיות רפואיות בצורה השיטתית ביותר, נותן את התשובה המסודרת ביותר שיש כרגע. היא לא פשוטה, אבל היא ברורה יותר ממה שנדמה.

רוב הראיות מגיעות משני ניסויי ענק

הסקירה, שפורסמה בספטמבר 2026, אספה 24 ניסויים אקראיים כפולי סמיות שבהם נשים קיבלו טיפול הורמונלי או אינבו (פלצבו) במשך שנה לפחות. בסך הכול השתתפו 45,660 נשים. כמעט 70% מהנתונים מגיעים משני מחקרים גדולים: מחקר HERS ותוכנית Women's Health Initiative (WHI) האמריקאית, שבה רצו במקביל שני ניסויים, לפי השאלה אם לאישה יש רחם.

החוקרים בדקו רק תוצאות ארוכות טווח: תמותה, אירועי לב, שבץ, קרישי דם, סרטן, מחלות כיס מרה, שברים ותפקוד קוגניטיבי. ההקלה בגלי חום, שבשבילה רוב הנשים מתחילות טיפול, נבדקת בסקירות אחרות.

השילוב עם פרוגסטין העלה את סיכון סרטן השד

אצל 16,608 נשים עם רחם, שקיבלו שילוב של אסטרוגן ופרוגסטין (MPA) ונבדקו בממוצע 5.6 שנים, הסיכון לסרטן שד היה גבוה ב-27% לעומת אינבו. במספרים מוחלטים מדובר בעלייה מכ-19 לכ-24 מקרים לכל 1,000 נשים. רמת הוודאות של הממצא הזה בינונית. באותה קבוצה עלה גם הסיכון לקרישי דם בוורידים, פי שניים בערך, ולשבץ ב-39%. בשני הממצאים האלה רמת הוודאות נמוכה.

מנגד, כמעט לא נמצא הבדל באירועי לב, ובסרטן ריאה לא נמצא שינוי.

אסטרוגן לבד לא העלה את סיכון סרטן השד

התמונה שונה אצל 10,739 נשים שעברו כריתת רחם וקיבלו אסטרוגן בלבד, במעקב ממוצע של שבע שנים. כאן לא נמצאה עלייה בסרטן שד. המספרים אפילו נטו לכיוון של פחות מקרים, אבל ההבדל לא היה מובהק. גם באירועי לב ובקרישי דם כמעט לא נמצא הבדל.

אבל גם לאסטרוגן לבד יש מחיר. הסיכון לשבץ היה גבוה ב-33%, והסיכון למחלת כיס מרה שהצריכה ניתוח היה גבוה ב-78%. במחלות כיס מרה נמצאה עלייה גם בטיפול המשולב.

בשני סוגי הטיפול נשברו פחות עצמות

בשני סוגי הטיפול נמצא יתרון עקבי אחד: פחות שברים. בטיפול המשולב הסיכון לכל סוגי השברים היה נמוך ב-22%, ובאסטרוגן לבד ב-27%, ושני הממצאים ברמת ודאות בינונית. במספרים מוחלטים: מכ-111 לכ-87 נשים עם שבר לכל 1,000 בטיפול המשולב, ומכ-141 לכ-103 באסטרוגן לבד. אצל אישה שבצפיפות העצם שלה כבר מתחילה ירידה, זה לא פרט שולי.

הנשים בניסויים היו מבוגרות מרוב המטופלות

כאן מגיעה ההסתייגות החשובה ביותר, והחוקרים עצמם מדגישים אותה. גיל המשתתפות הממוצע ברוב הניסויים היה מעל 60, ורק כ-30% היו בנות 50 עד 59 בתחילת המחקר, הקבוצה שבדרך כלל שוקלת טיפול בגלל גלי חום. רוב המשתתפות היו אמריקאיות, ולרובן הייתה לפחות מחלת רקע אחת. רק ניסוי אחד התמקד בנשים בתקופת המעבר עצמה.

בנוסף, התוצאות המרכזיות מגיעות מתכשיר פומי אחד, אסטרוגן סוסי מצומד עם או בלי MPA, שנבדק בניסויים ותיקים. כיום יש מגוון רחב יותר של סוגי אסטרוגן, צורות מתן ופרוגסטוגנים. לכן הסקירה מסכמת שהממצאים צריכים להתפרש בזהירות, כי ייתכן שהם לא משקפים את הסיכונים של הטיפולים המקובלים היום.

זה מתיישב עם עמדת אגודת גיל המעבר האמריקאית מ-2022: הסיכונים משתנים לפי סוג הטיפול, המינון, משך השימוש, צורת המתן, גיל ההתחלה והאם יש פרוגסטוגן. לנשים מתחת לגיל 60, או בעשור הראשון אחרי הפסקת הווסת, ובלי התוויות נגד, יחס התועלת לסיכון נחשב חיובי לטיפול בגלי חום ולמניעת אובדן עצם. מעבר לגיל 60 או לעשר שנים, היחס פחות טוב.

מה זה אומר עליך

• השאלה היא לא רק "הורמונים כן או לא". הסיכון שונה מאוד בין אסטרוגן לבד, שניתן בדרך כלל לנשים בלי רחם, לבין שילוב עם פרוגסטוגן, שנדרש כשיש רחם.
• הגיל ומועד ההתחלה חשובים. רוב המידע הארוך-טווח מגיע מנשים מבוגרות יותר, ולכן קשה להעתיק אותו כמו שהוא לאישה בת 50.
• אם יש לך היסטוריה של סרטן שד, קרישי דם, שבץ או מחלת כיס מרה, ספרי על כך לרופאה לפני כל החלטה.
• שברים וצפיפות עצם הם חלק מהשיחה. אם יש לך אוסטאופניה או סיכון מוגבר לשברים, זה שיקול לטובת הטיפול, אבל לא היחיד.
• בדקי מחדש מדי פעם. ההמלצות המקצועיות מדברות על הערכה תקופתית של התועלת והסיכון, ולא על החלטה חד-פעמית.
• אל תפסיקי או תתחילי טיפול על דעת עצמך. התייעצי עם רופאת נשים או רופאת המשפחה על סוג התכשיר, המינון וצורת המתן שמתאימים לך.