כאשר אדם שאנחנו אוהבים נמצא במשבר נפשי, האינסטינקט הראשון שלנו הוא בדרך כלל לעזור.
כאשר אדם שאנחנו אוהבים נמצא במשבר נפשי, האינסטינקט הראשון שלנו הוא בדרך כלל לעזור.
כאשר אדם שאנחנו אוהבים נמצא במשבר נפשי, האינסטינקט הראשון שלנו הוא בדרך כלל לעזור.
אנחנו רוצים להגיד את הדבר הנכון, להרגיע אותו, למצוא פתרון או פשוט לגרום לו להרגיש טוב יותר.
אבל כשמדובר בחרדה, דיכאון או טראומה הקשורים למלחמה, לא תמיד יש משהו שאפשר "לתקן" באותו רגע.
עבור ישראלים רבים, המציאות של השנים האחרונות כללה אירועים שיכולים להשאיר חותם רגשי עמוק: אובדן של אדם קרוב, פינוי מהבית, אזעקות, חשיפה לאירועים קשים, דאגה לבני משפחה או שירות מילואים ממושך.
לפעמים האדם שנמצא במשבר הוא בן או בת הזוג.
לפעמים זה הורה, אח, חבר או איש מילואים שחזר הביתה ונראה שונה ממה שהיה לפני השירות.
ובתוך כל זה נמצא גם האדם שמנסה לעזור.
וזה תפקיד שלא תמיד מדברים עליו מספיק.
כי לתמוך באדם במשבר נפשי יכול להיות מתיש, מבלבל ואפילו מפחיד.
לכן תמיכה טובה אינה רק השאלה "איך אני עוזר לו?"
היא גם:
אחת הטעויות הנפוצות של בני משפחה היא להרגיש שהם צריכים לפתור את הבעיה.
אם בן הזוג בדיכאון, אולי אתם מרגישים שאתם צריכים לגרום לו לצאת מהמיטה.
אם אח חזר ממילואים כשהוא נסגר בתוך עצמו, אולי אתם מנסים לגרום לו לדבר.
אם הורה נמצא בחרדה, אולי אתם מנסים להרגיע אותו שוב ושוב.
אבל תפקידו של בן משפחה או חבר אינו להחליף פסיכולוג, פסיכיאטר או מטפל בטראומה.
התפקיד שלכם יכול להיות הרבה יותר פשוט:
להיות נוכחים.
להקשיב.
לשים לב לשינויים.
לעזור בדברים יומיומיים.
לעודד קבלת עזרה מקצועית.
ולהישאר קרובים גם כאשר האדם מתקשה לתקשר.
משרד הבריאות מדגיש את החשיבות של תמיכה רגשית, הקשבה, עזרה מעשית וחיבור לטיפול מקצועי כאשר בן משפחה מתמודד עם תסמינים פוסט-טראומטיים.
תמיכה לא חייבת להיות שיחה ארוכה על רגשות.
לפעמים היא דווקא פעולה פשוטה.
להכין אוכל.
לקחת את הילדים לכמה שעות.
ללכת יחד לטיול קצר.
לעזור לקבוע תור.
לשבת ליד האדם בלי ללחוץ עליו לדבר.
לשלוח הודעה ולשאול: "איך אתה היום?"
המטרה היא לא לגרום לו להרגיש טוב באופן מיידי.
המטרה היא לגרום לו להרגיש שהוא לא לבד בתוך מה שהוא עובר.
כשמישהו מספר לכם שהוא מפחד, מדוכא או מוצף, נסו לא למהר לתת עצות.
לפעמים האדם בכלל לא מחפש פתרון באותו רגע.
הוא רוצה שמישהו יבין שקשה לו.
במקום:
"אתה צריך לחשוב חיובי."
אפשר לומר:
במקום:
"את חייבת להפסיק לחשוב על זה."
אפשר לומר:
ובמקום:
"הכול יהיה בסדר."
אפשר לומר:
זו אינה הבטחה שהכול יסתדר.
זו נוכחות.
אחת הטעויות האפשריות בתמיכה באדם שעבר טראומה היא לחשוב שהוא חייב לדבר על האירוע כדי "להוציא את זה".
לא תמיד.
יש אנשים שרוצים לדבר. אחרים עדיין לא מוכנים.
אפשר לפתוח דלת לשיחה בלי לדחוף את האדם דרכה.
למשל:
ואז לתת לו לבחור.
חשוב במיוחד לא ללחוץ על אדם לספר פרטים קשים על השירות הצבאי, על אירוע ביטחוני או על אובדן אם הוא אינו רוצה לדבר עליהם.
התפקיד שלכם הוא לא לחלץ ממנו את הסיפור.
התפקיד שלכם הוא ליצור תחושה שהוא יכול לדבר כשהוא יהיה מוכן.
החזרה הביתה לא תמיד מסיימת את ההתמודדות.
אדם שהיה במשך תקופה ארוכה בסביבה של סכנה, דריכות וחוסר ודאות יכול להתקשות לעבור מיד לשגרת חיים רגילה.
ייתכן שהוא ישן פחות, יהיה עצבני, ייבהל מרעשים, ירצה להיות לבד או יתקשה להתחבר מחדש למשפחה.
לפעמים הוא עצמו לא מבין מה קורה לו.
במקום לשאול שוב ושוב:
"למה אתה מתנהג ככה?"
נסו:
אפשר גם להציע עזרה מאוד קונקרטית:
הדבר החשוב הוא לא להפוך את כל הבית למערכת שמסתובבת סביב האדם במשבר.
תמיכה צריכה להיות לצד האדם, לא במקומו.
לפעמים הכוונה שלנו טובה אבל הדרך שבה אנחנו מגיבים לא באמת עוזרת.
משפטים כמו:
"עבר כבר הרבה זמן."
"אתה צריך להמשיך הלאה."
"כולם עוברים דברים קשים."
עלולים לגרום לאדם להרגיש שהתגובה שלו אינה לגיטימית.
טראומה אינה תחרות.
אין לוח זמנים אחיד להתאוששות.
גם אם אדם אחר עבר משהו "גרוע יותר", זה לא הופך את הכאב של האדם שמולכם לפחות אמיתי.
משפט כמו:
"לפחות אתה חזרת הביתה, אחרים לא."
אולי נאמר מתוך ניסיון לעודד, אבל הוא עלול להוסיף אשמה במקום להקל.
אם אדם אומר:
"אני מרגיש שאין לי כוח יותר."
לא תמיד מועיל לענות:
"אבל יש לך כל כך הרבה דברים טובים בחיים."
במקום להתווכח עם התחושה, אפשר להכיר בה:
זה חשוב במיוחד.
אם אדם אומר לכם שהוא חושב להתאבד, אתם עלולים להרגיש שאתם חייבים לשמור את הדברים לעצמכם כי הוא ביקש מכם.
אבל כאשר קיימת סכנה אובדנית, בטיחות קודמת לסודיות.
משרד הבריאות מסביר שאין להבטיח לאדם שנמצא בסיכון אובדני שתשמרו את הדברים בסוד, וממליץ לערב גורם נוסף שיכול לעזור כאשר יש צורך.
אפשר לומר:
אם אדם אומר שהוא רוצה למות או לפגוע בעצמו, אל תתעלמו מזה.
גם אם הוא אומר את זה במהלך ויכוח.
גם אם אתם חושבים שהוא "רק רוצה תשומת לב".
גם אם אתם מקווים שהוא לא באמת מתכוון לזה.
אפשר לשאול באופן ישיר:
או:
שאלה ישירה אינה "שותלת" את הרעיון בראשו.משרד הבריאות הישראלי ממליץ לשאול באופן ישיר ורגיש כאשר קיים חשש לאובדנות.
אם קיימת סכנה מיידית, אין להשאיר את האדם לבד. יש להרחיק, ככל שניתן ובבטחה, אמצעים שעלולים לשמש לפגיעה עצמית ולפנות לעזרה דחופה.
בישראל ניתן להתקשר למגן דוד אדום 101, למשטרה 100, או לפנות לחדר המיון הקרוב.
כאשר אדם נמצא במשבר, גם משימות פשוטות יכולות להרגיש בלתי אפשריות.
כביסה.
בישול.
קניות.
טיפול בילדים.
התמודדות עם בירוקרטיה.
קביעת תורים.
אפילו לענות להודעות.
במקום לשאול:
אפשר להציע משהו ספציפי:
עזרה קונקרטית מורידה מהאדם את הצורך לחשוב מה לבקש.
משרד הבריאות ממליץ גם על סיוע במשימות יומיומיות וליווי לטיפולים או תהליכים שונים כחלק מתמיכה בבן משפחה שמתמודד עם טראומה.
אחד הדברים הקשים בתפקיד של בן משפחה תומך הוא התחושה ש"אם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה".
אבל זה יכול להוביל מהר מאוד לשחיקה.
אפשר לחלק את העומס.
אדם אחד יכול להיות אחראי על תורים.
אדם אחר יכול לעזור עם הילדים.
אחר יכול להיות האדם שמתקשר מדי פעם לבדוק מה שלומו.
ואפשר לערב אנשי מקצוע.
מרכזי הייעוץ למשפחות של משרד הבריאות מספקים לבני משפחה תמיכה, ידע וכלים מעשיים להתמודדות, כולל ייעוץ אישי וקבוצות תמיכה. השירות ניתן ללא עלות ואין צורך באישור מוקדם או בהכרה בסל שיקום כדי לפנות למרכזים.
יש ביטוי שאנשים רבים במשפחה המטפלת מכירים היטב:
אבל אם אתם נמצאים במשך חודשים במצב שבו אתם כל הזמן דואגים, מרגיעים, מסיעים, מקשיבים, מטפלים ומנסים להחזיק את הבית - גם אתם עלולים להישחק.
משרד הבריאות מזהיר מפני סימני שחיקה אצל בני משפחה ומטפלים, כולל תשישות מתמשכת, קשיי ריכוז ושינה, הזנחה עצמית ותחושות ייאוש.
שימו לב אם אתם מתחילים:
אלה אינם סימנים לכך שאתם "לא חזקים מספיק".
הם סימנים לכך שגם אתם זקוקים לתמיכה.
טיפול עצמי במקרה כזה אינו אומר לעזוב את האדם שמתמודד.
הוא אומר ליצור מספיק כוחות כדי שתוכלו להמשיך להיות שם לאורך זמן.
נסו לשמור על דברים בסיסיים:
שינה: נסו לשמור על שעות שינה סבירות ככל האפשר.
אוכל: אל תדלגו על ארוחות באופן קבוע בגלל הטיפול באדם אחר.
תנועה: אפילו הליכה קצרה יכולה לתת לכם כמה דקות מחוץ לסביבה הלחוצה.
קשר חברתי: שמרו על קשר עם לפחות אדם אחד שאפשר לדבר איתו.
זמן אישי: אפילו שעה שבה מישהו אחר מחליף אתכם יכולה להיות משמעותית.
עזרה מקצועית: אם אתם מתחילים להרגיש שאתם בעצמכם נשברים, פנו לעזרה.
משרד הבריאות מדגיש שטיפול עצמי ותמיכה במטפל המשפחתי אינם מותרות. הם חלק מהיכולת להמשיך לתמוך באדם אחר לאורך זמן.
לא צריך לחכות למשבר חמור.
אם האדם מתקשה לתפקד, אינו מצליח לישון לאורך זמן, סובל מחרדה משמעותית, מתבודד, חווה תסמינים שנמשכים או מחמירים, או פשוט אינו מצליח לחזור לעצמו - כדאי להציע עזרה מקצועית.
אפשר להתחיל מרופא המשפחה או מקופת החולים.
בישראל קיימים גםמרכזי חוסן המעניקים טיפול ממוקד טראומה לנפגעי חרדה על רקע המצב הביטחוני. הטיפול יכול להינתן באופן פרטני, זוגי, משפחתי או קבוצתי, בהתאם למקום המגורים ולזכאות.
משרד הבריאות מציין כי קבלת סיוע רגשי מוקדם במצבי משבר יכולה להפחית מצוקה ולסייע בחזרה לתפקוד.
זה יכול להיות מתסכל מאוד.
אתם רואים שהוא סובל.
אתם יודעים שהוא צריך עזרה.
אבל הוא אומר:
"אני לא צריך טיפול."
"אני אסתדר."
"אין לי זמן לזה."
במקום להפוך את זה למאבק, נסו להבין מה עומד מאחורי הסירוב.
אולי הוא חושש מסטיגמה.
אולי הוא לא רוצה להרגיש "חולה".
אולי הוא חושב שאיש מקצוע לא יבין אותו.
אולי אחרי מה שהוא עבר, קשה לו לסמוך על אנשים.
אפשר לומר:
אפשר להציע להתחיל מצעד קטן.
שיחת טלפון.
פגישה אחת.
התייעצות עם רופא.
או אפילו שיחה עם מוקד תמיכה.
המטרה אינה לנצח בוויכוח.
המטרה היא לשמור את הדלת פתוחה.
במקרה של אנשי מילואים, אפשר גם להציע לפנות למסגרות שמכירות את הקשר בין השירות הצבאי לבין מצוקה נפשית.
אגף השיקום במשרד הביטחון מפעיל את קו "נפש אחת" 8944* לתמיכה רגשית סביב פוסט-טראומה, הזמין 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. (shikum.mod.gov.il)
הצעה כזו יכולה להיות פשוטה:
לפעמים עצם הידיעה שמישהו מוכן לעשות את הצעד הראשון יחד איתך הופכת את הפנייה לעזרה לקלה יותר.
אולי לפעמים תגידו את הדבר הלא נכון.
אולי תאבדו סבלנות.
אולי תרגישו מתוסכלים.
אולי אפילו תחשבו לעצמכם:
"אני כבר לא יודע מה לעשות."
זה לא אומר שאתם אדם רע או בן משפחה לא מספיק טוב.
לתמוך באדם שנמצא במשבר נפשי הוא תהליך מתמשך, ולעיתים קרובות יש בו עליות וירידות.
מה שחשוב הוא להמשיך ללמוד, להקשיב, להציב גבולות בריאים ולבקש עזרה כשצריך.
כשמישהו שאנחנו אוהבים נמצא במשבר, קל להרגיש שכל האחריות נמצאת על הכתפיים שלנו.
אבל אתם לא צריכים להיות האדם היחיד שמחזיק אותו.
אפשר לערב בני משפחה.
אפשר לבקש עזרה מחברים.
אפשר לפנות לאנשי מקצוע.
אפשר לקבל תמיכה גם עבור עצמכם.
ומותר לכם לקחת הפסקה.
תמיכה טובה אינה אומרת להיות זמינים 24 שעות ביממה.
היא אומרת להיות שם בצורה שאפשר לשמור עליה לאורך זמן.
אם האדם אומר שהוא עומד לפגוע בעצמו, יש לו תוכנית, יש לו גישה לאמצעים מסוכנים, או שאתם חוששים שאינכם יכולים לשמור עליו בטוח - אל תשאירו אותו לבד.
פנו מיד לעזרה דחופה.
אפשר גם לפנות לער"ן בטלפון 1201, המספק עזרה ראשונה נפשית 24/7, או לסה"ר לקבלת תמיכה והקשבה מקוונת. שירותים אלה מופיעים גם ברשימת מקורות הסיוע של משרד הבריאות.
לפעמים האדם שאנחנו אוהבים לא צריך מאיתנו תשובה.
הוא צריך לדעת שאנחנו עדיין שם.
שלא נבהלנו ממנו.
שאנחנו לא שופטים אותו.
ושאם הוא לא מסוגל לעשות את הצעד הבא לבד, אנחנו מוכנים לעשות אותו יחד איתו.
אבל באותה מידה, חשוב לזכור שגם אתם אדם שצריך להישאר בטוח ובריא.
אתם יכולים להיות שם עבור מישהו אחר מבלי לשאת את כל המשבר על הכתפיים שלכם.
לפעמים התמיכה החשובה ביותר היא פשוט לומר:
מאמר זה מיועד למידע כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול מקצועי. במקרה של סכנה מיידית או חשש לפגיעה עצמית, יש לפנות לשירותי חירום או לעזרה רפואית דחופה.