שני ניתוחים מ-2026 מצאו שעלייה חוזרת במשקל אחרי הפסקת סמגלוטייד או טירזפטייד היא שכיחה, אבל היא לא אחידה ולא בהכרח מחזירה את כולם לנקודת ההתחלה. השאלה החשובה באמת היא איך מתכננים את היום שאחרי.
שני ניתוחים מ-2026 מצאו שעלייה חוזרת במשקל אחרי הפסקת סמגלוטייד או טירזפטייד היא שכיחה, אבל היא לא אחידה ולא בהכרח מחזירה את כולם לנקודת ההתחלה. השאלה החשובה באמת היא איך מתכננים את היום שאחרי.
בכתבה זו
התרופות ממשפחת GLP-1 שינו בשנים האחרונות את הטיפול בהשמנה. אצל חלק מהמטופלים הן מביאות לירידה משמעותית במשקל, מפחיתות רעב ומשנות את תחושת השובע.
אבל לצד השאלה כמה יורדים בזמן הטיפול, יש שאלה פחות נוצצת וחשובה יותר לחיים עצמם: מה קורה כשמפסיקים?
זו לא שאלה תיאורטית. אנשים מפסיקים טיפול בגלל תופעות לוואי, עלות, רצון להיכנס להריון, שינוי רפואי, חוסר זמינות או פשוט משום שהגיע הזמן מבחינתם. ברגע הזה נעלם חלק מההשפעה הביולוגית שהחזיקה את התיאבון ואת המשקל במקום אחר.
מטא-אנליזה בייסיאנית שפורסמה בכתב העת Endocrinology, Diabetes & Metabolism כללה שישה מחקרים, עשר זרועות טיפול ו-1,776 משתתפים שהפסיקו סמגלוטייד או טירזפטייד. בזמן הפסקת הטיפול, הירידה הממוצעת המוערכת במשקל הייתה 15.35 ק"ג.
אחרי ההפסקה, המודל העריך עלייה ממוצעת של 1.04 ק"ג בחודש. לפי אותה עקומה, כמחצית מהמשקל שאבד הייתה צפויה לחזור בתוך כ-7.5 חודשים, וחזרה מלאה למשקל הבסיס הוערכה סביב 15 חודשים.
המספר האחרון נשמע חד, אבל הוא לא תצפית ישירה. המעקב בפועל במחקרים הגיע עד 52 שבועות בלבד, וכל מה שמעבר לכך הוא המשך של קו המודל. ככל שמתרחקים מהנתונים שנמדדו, אי-הוודאות גדלה.
ניתוח נוסף, שפורסם בכתב העת EClinicalMedicine, בחן 48 מחקרים על הפסקת תרופות GLP-1. במודל המרכזי נכללו שישה ניסויים אקראיים עם 3,236 משתתפים.
לפי ההערכה שם, כעבור שנה חזרו בממוצע כ-60% מהמשקל שאבד. אבל בניגוד למודל הקודם, קצב העלייה נראה מתמתן עם הזמן. מעבר לשנה, המודל העריך התייצבות סביב 75.3% מהמשקל שאבד, כלומר משקל שנשאר נמוך מנקודת ההתחלה.
שני המודלים אינם באמת סותרים. הם מניחים דברים שונים על מה שקורה אחרי סוף המעקב: אחד ממשיך את העלייה כמעט בקו ישר, והשני מניח שהקצב הולך ונחלש. מאחר שהנתונים הישירים לטווח ארוך עדיין מוגבלים, אי אפשר לדעת איזה מהם מדויק יותר.
תרופות GLP-1 אינן "עזרה לכוח רצון". הן משפיעות על מסלולים ביולוגיים שמעורבים ברעב, בשובע, בהתרוקנות הקיבה ובבקרה על צריכת המזון. טירזפטייד פועלת גם דרך הורמון נוסף, GIP.
כשהטיפול נפסק, חלק מההשפעה הזו נעלם. במקביל, הגוף עצמו נוטה להתנגד לירידה במשקל: אחרי ירידה משמעותית יכולים להופיע יותר רעב, פחות הוצאה אנרגטית ונטייה לחזור למשקל הקודם.
זו אחת הסיבות שהשמנה נתפסת היום יותר ויותר כמצב כרוני. כשטיפול כרוני מופסק, לא מפתיע שחלק מהאפקט שלו דועך.
יש מי שמחזירים חלק קטן מהמשקל, יש מי שמחזירים הרבה יותר, ויש מי ששומרים על חלק משמעותי מהירידה. המסלול מושפע מכמות המשקל שירדה, ממשך הטיפול, מהרכב הגוף, מהתזונה, מהפעילות הגופנית, מהשינה, מטיפול ההמשך, מגורמים נפשיים וממצבים רפואיים נוספים.
במטא-אנליזה הבייסיאנית, ירידה התחלתית גדולה יותר נקשרה בכיוון לעלייה מהירה יותר אחרי ההפסקה, ותמיכה התנהגותית נראתה קשורה בכיוון להאטת העלייה. אבל שתי ההערכות לא היו מדויקות מספיק כדי להפוך אותן לכלל אישי.
גם נתונים מהעולם האמיתי מראים שהסיפור אינו אחיד. מחקר תצפיתי מ-2026 בחן 4,182 מטופלים אחרי המרשם האחרון לסמגלוטייד או לטירזפטייד, ומצא שבשישה החודשים שאחריו כשני שלישים שמרו על משקל יציב או המשיכו לרדת.
את הנתון הזה צריך לקרוא בזהירות. "מרשם אחרון" אינו בהכרח הפסקת טיפול מאומתת, ורק בתת-מדגם שבו נבדקו הרשומות הקליניות אפשר היה לאשר הפסקה אצל חלק מהמטופלים.