בניסויים שבהם חלק מהמשתתפים עברו בהגרלה לזריקת דמה חזר חלק גדול מהמשקל בתוך שנה, ולחץ הדם והסוכר חזרו איתו. הניסויים מומנו ברובם בידי היצרניות, והראיות לדרכים לשמור על הירידה עדיין מועטות.
בניסויים שבהם חלק מהמשתתפים עברו בהגרלה לזריקת דמה חזר חלק גדול מהמשקל בתוך שנה, ולחץ הדם והסוכר חזרו איתו. הניסויים מומנו ברובם בידי היצרניות, והראיות לדרכים לשמור על הירידה עדיין מועטות.
בכתבה זו
המכנסיים נסגרים שוב בקלות, בדיקות הדם נראות מצוין, ובבית המרקחת מזכירים שהמחיר החודשי לא ירד. ואז עולה המחשבה: הגעתי ליעד, אולי אפשר פשוט להפסיק? יש מי שמפסיקים בגלל המחיר, יש מי שמפסיקים בגלל בחילות, ויש מי שפשוט לא רוצים להזריק כל החיים.
התשובה לא חייבת להיות ניחוש. כמה ניסויים גדולים עשו בדיוק את מה שאתם שוקלים: לקחו אנשים שירדו במשקל עם הזריקות, ובהגרלה העבירו חלק מהם לזריקת דמה, בלי שאיש ידע מי קיבל מה.
אחרי ארוחה המעי משחרר הורמון בשם GLP-1. הוא מאותת למוח שאכלנו מספיק ומאט את התרוקנות הקיבה. סמגלוטייד מחקה את ההורמון הזה, אבל חזק יותר ולאורך זמן רב בהרבה, וטירזפטייד מחקה גם הורמון שני, GIP. התוצאה מוכרת לכל מי שהזריק: שובע מהיר, פחות מחשבות על אוכל, מנות קטנות יותר.
אבל התרופה לא משנה את הגוף לתמיד. היא פועלת כל זמן שהיא במחזור הדם. כשמפסיקים, היא מתפנה בהדרגה במשך כמה שבועות, והאות המוגבר נעלם יחד איתה. והגוף, שאיבד הרבה קילוגרמים, לא ממהר לוותר עליהם.
הנתון המצוטט ביותר מגיע מהמשך מעקב של ניסוי STEP 1 על וגובי. המשתתפים, כולם בלי סוכרת, שקיבלו סמגלוטייד ירדו בממוצע 17.3% ממשקלם במשך כשנה וארבעה חודשים. אז הטיפול הופסק, וגם הליווי התזונתי. שנה אחר כך הם חזרו לעלות 11.6 נקודות אחוז, כלומר כשני שלישים מהירידה.
בתרגום פשוט: מי ששקל 100 ק"ג וירד לכ-83 ק"ג חזר בממוצע לכ-94 ק"ג. עדיין מתחת לנקודת ההתחלה, אבל רחוק מהיעד.
בניסוי STEP 4 הקבוצה שעברה לזריקת דמה המשיכה לקבל ליווי באורח חיים, ובכל זאת עלתה 6.9% במשקל בתוך 48 שבועות. מי שהמשיך בסמגלוטייד ירד עוד 7.9% באותה תקופה.
בניסוי SURMOUNT-4 על טירזפטייד ירדו 670 משתתפים בממוצע 20.9% ממשקלם בתוך 36 שבועות. בשנה שאחר כך, מי שעבר לזריקת דמה עלה 14% במשקל, ומי שהמשיך בתרופה ירד עוד 5.5%.
עוד נתון מספר את הסיפור: 89.5% מהממשיכים שמרו על לפחות 80% מהירידה, לעומת 16.6% בלבד מאלה שהפסיקו. בסך הכול, מי שהפסיק נשאר כ-10% מתחת למשקל ההתחלתי, לעומת 25% אצל מי שהמשיך.
כמה מהר זה קורה? מטה-אנליזה מ-2025 שאספה ניסויים אקראיים של תרופות הרזיה מצאה שההבדל במשקל מול קבוצות הביקורת מתחיל להיראות כבר כשמונה שבועות אחרי ההפסקה, וממשיך לגדול בחודשים שאחר כך.
במעקב של STEP 1 ירד לחץ הדם הסיסטולי (המספר העליון) מ-129 ל-121 בזמן הטיפול, ושנה אחרי ההפסקה עמד על 131. ההמוגלובין המסוכרר, מדד הסוכר לטווח ארוך, ירד מ-5.7% ל-5.2% וחזר ל-5.6%. מבין מי שהיו במצב של טרום סוכרת, 93.6% חזרו לערכים תקינים בזמן הטיפול, ושנה אחרי ההפסקה נשארו כך 43.3% (לעומת 34% בקבוצת הדמה).
מטה-אנליזה של 18 ניסויים אקראיים מ-2025 מצאה תמונה דומה: אחרי ההפסקה עלו המשקל, היקף המותניים, לחץ הדם והסוכר. אצל אנשים עם סוכרת סוג 2 עלה ההמוגלובין המסוכרר בממוצע ב-0.65 נקודות אחוז.
ניתוח נוסף של SURMOUNT-4, שנעשה בדיעבד, מצא שככל שחזר יותר משקל, כך התהפכו יותר מהשיפורים. מי שהחזיר פחות מרבע מהמשקל שמר על היקף המותניים, על רמות הכולסטרול ועל האינסולין. לחץ הדם עלה בכל הקבוצות, אבל יותר אצל מי שהחזיר הכי הרבה. חשוב לזכור: אלה מדדי סיכון, לא התקפי לב או שבץ. אירועים כאלה לא נבדקו.
ניסוי דני שפורסם ב-NEJM, עם מעקב שפורסם ב-2024, בדק את שאלת השמירה. 195 מבוגרים ירדו כ-13 ק"ג בדיאטה דלת קלוריות, ואז קיבלו בהגרלה למשך שנה אימונים מודרכים, ליראגלוטייד (תרופה ותיקה יותר מאותה משפחה), את שניהם או דמה. שנה אחרי שהכול הופסק, מי שקיבל גם אימונים וגם תרופה שמר על ירידה גדולה ב-5.1 ק"ג ממי שקיבל רק את התרופה. מי שהפסיק את התרופה לבדה עלה 6 ק"ג יותר ממי שהפסיק את האימונים. זה ניסוי אחד, לא גדול, ורק כמחצית מהמשתתפים הגיעו לבדיקת המעקב.
ומה לגבי הורדה הדרגתית של המינון? סקירה שיטתית מ-2026 קבעה שהראיות לכך, וגם לשינויי התנהגות ולמעבר לתרופה אחרת, מוגבלות מאוד. היא לא מצאה אף ניסוי מבוקר שבדק תפריט מסוים אחרי ההפסקה.
וחשוב לדעת מי מימן: הניסויים על וגובי נערכו עם עובדים של נובו נורדיסק בין הכותבים, וניסוי מונג'רו עם עובדים של אלי לילי. המטה-אנליזות, שנכתבו בידי חוקרים בלי ניגוד עניינים מוצהר, הגיעו לאותה מסקנה.