יחס מותניים לגובה מוסיף לשקילה מידע על הצטברות שומן באזור הבטן. הכלל "פחות מחצי מהגובה" נכנס גם להנחיות רפואיות, אבל הוא כלי להערכת סיכון, לא אבחנה ולא ציון למראה הגוף.
יחס מותניים לגובה מוסיף לשקילה מידע על הצטברות שומן באזור הבטן. הכלל "פחות מחצי מהגובה" נכנס גם להנחיות רפואיות, אבל הוא כלי להערכת סיכון, לא אבחנה ולא ציון למראה הגוף.
בכתבה זו
שני אנשים באותו גובה יכולים לשקול בדיוק אותו דבר, ובכל זאת לקבל תמונה בריאותית שונה. המשקל אינו מספר כמה ממנו הוא שריר, כמה שומן, ואיפה השומן מצטבר.
גם מדד מסת הגוף, BMI, שמחבר בין משקל לגובה, אינו עונה לבדו על השאלות האלה. לכן לפעמים כדאי להוסיף לשקילה פעולה פשוטה: למדוד את היקף המותניים ולחלק אותו בגובה.
הצטברות שומן באזור הבטן קשורה לסיכון מטבולי ולבבי. חלק מהעניין הוא בשומן העמוק שסביב האיברים, שנקרא שומן ויסרלי.
היקף המותניים משמש אומדן מעשי להשמנה מרכזית, אבל הוא כולל גם את מה שנמצא מתחת לעור. סרט המדידה אינו מפריד בין סוגי השומן, ואינו מודד ישירות כמה שומן ויסרלי יש בגוף.
לגובה יש כאן תפקיד. היקף מותניים מסוים אינו מתאר את אותה פרופורציה אצל אדם נמוך ואצל אדם גבוה, והיחס מכניס את הנתון הזה לחישוב.
המכון הבריטי למצוינות בבריאות ובטיפול, NICE, ממליץ להשתמש ביחס מותניים לגובה לצד BMI אצל מבוגרים עם BMI נמוך מ-35. המסר שקל לזכור הוא לשאוף להיקף מותניים קטן ממחצית הגובה. הוא מתייחס להשמנה מרכזית ולסיכון הקשור אליה, לא לכל היבטי הבריאות.
לדוגמה, בגובה 170 סנטימטרים ובהיקף מותניים של 85 סנטימטרים, היחס הוא 0.5: מחלקים 85 ב-170. זו בדיוק הנקודה שבה היקף המותניים שווה למחצית הגובה.
לפי ההנחיה, יחס של 0.5 עד פחות מ-0.6 מצביע על השמנה מרכזית מוגברת, ויחס של 0.6 ומעלה על רמה גבוהה יותר. הגבולות עוזרים להחליט מתי להרחיב את הבדיקה, אבל הגוף עצמו אינו משתנה בבת אחת כשהמדידה חוצה את הסף במילימטר.
מדד ה-BMI נשאר כלי שימושי להערכת משקל ביחס לגובה, והיחס מוסיף מידע על פיזור השומן. לכן ההנחיה ממליצה להשתמש בשניהם יחד.
מידת המכנסיים אינה המדידה שבה משתמשים בחישוב. מאתרים את החלק התחתון של הצלעות ואת החלק העליון של עצמות האגן, ומודדים באמצע הדרך ביניהם. הסרט צריך להיות מאוזן סביב הגוף, בלי ללחוץ לתוך העור.
את הקריאה לוקחים אחרי נשיפה טבעית, בלי להכניס את הבטן ובלי למתוח את הסרט כדי להגיע למספר רצוי. אחר כך מחלקים את ההיקף בגובה, באותן יחידות. סנטימטרים בשתי המדידות הם דרך נוחה למנוע בלבול.
אם חוזרים על המדידה, עקביות חשובה יותר מדיוק מדומה. מדידה במקום אחר על הבטן או משיכה חזקה יותר של הסרט יכולות ליצור הבדל שאינו שינוי אמיתי בהרכב הגוף.
השימוש יכול להיות מועיל גם כשה-BMI אינו נראה חריג. ייתכן שהמשקל ביחס לגובה נמצא בטווח מקובל, אבל היקף המותניים מצביע על הצטברות שומן מרכזית שמצדיקה מבט נוסף. אצל אדם עם מסת שריר גבוהה, המדד יכול לעזור להבין מדוע ה-BMI לבדו אינו מסכם את התמונה.
לעומת זאת, כשה-BMI הוא 35 ומעלה, ההנחיה אינה ממליצה על אותו שימוש ביחס, כי התוספת שלו להערכת הסיכון מוגבלת יותר. אין פירוש הדבר שאין מה לבדוק, אלא שהכלי הזה אינו תמיד המועיל ביותר.
מחשבון שירות הבריאות הבריטי (NHS) אינו מיועד לשימוש בהריון, במצבים שמשפיעים על הגובה, או אצל מי שאובחנה אצלו הפרעת אכילה או שחושד בה. במצבים כאלה נדרשת הערכה מותאמת, וגם ההנחיות לילדים שונות מאלה שמתוארות כאן.
מחקרי עוקבה, שסוכמו בכתב העת International Journal of Obesity, מצאו קשר בין יחס גבוה יותר לבין תמותה ממחלות לב וכלי דם ותמותה מכל סיבה. אבל הם אינם מוכיחים שהורדת היחס לבדה, בלי לדעת איך הושגה, תפחית את הסיכון. המדד מסייע לזהות סיכון, והוא אינו הטיפול עצמו.
יחס מוגבר הוא סיבה לבחון גם לחץ דם, סוכר, שומנים בדם, כושר והיסטוריה רפואית. גם בכיוון ההפוך חשוב לשמור על התמונה המלאה: יחס בטווח המקובל אינו שולל לחץ דם גבוה, סוכרת או גורמי סיכון אחרים.